משעול חוגלה, קצרין
נקודת הציון הראשונה של פסי שייכת בכלל לרוזי. פסי מגיעה לעליית
הגג הגולנית עם מפית מנוקבת, מלאי מוגזם של חוטים ותפילה שלא תפוטר.
מולטו טוקאטו! מאיימת הרסטורציה, אבל איך אפשר לחיות בלי לגעת?
שתדבקנה הנקניקיות באפו של המוות.
יש אמא בסיפורים שרוזי מספרת לאלי. ובת לב. שתיהן מופיעות במערכה
הנוכחית, מנסות למחוק מקורות חייהן חמש מאות ימים של נווה תרצה.
הגולן מרעיף עליהן יופי ונופת. ורגליים עולות במדרגות אל הגג ויורדות
מתחת לאדמה, בכור שרק כמיהות נושמות בו, חור מתגבש לחלום.
בבקשה, תן לי עוד ילד, מלך עולם, יהיה לי כל.

פעם, לא כל כך מזמן, מלי בסר הייתה מלי ברון. ביאטריטי לא מרשה
לה לשכוח משפחה וצ’יינג’ שהשאירה בעבר. הוא מנסח הספד, קוצב
לה דדליין. היא בוחרת לחיות. זאת המשאלה שלה אחת משלוש.
שלוש משאלות נפגשות בספר הזה. בני, חיי ומזוני רוויחי. כמו הגיבורות,
שלושתן כבר ביקרו בעולם הזה, היו בכל זמן, בכל מקום. אין
תפילה בלעדיהן. כמו הגיבורות. הוא מספר סיפור חדש לחלוטין שמתחיל
במילה: הלוואי.
הלוואי שתהיי הוא החבר התרי עשר במסדר הספרים של דבורי רנד.
יש לו קשר מיוחד לתחנות, אדום לבן ושומרת השערים. אבל עם כל הכבוד להם, הוא טיפוס עצמאי שממציא עצמו מחדש
נסו אותו