רֶבּ-יואל, שכל יישותו גילמה שידרה ודיברה בשפת עומק ורצינות תהומית מפסגת עולם ההשכלה החב"דית – לבש בשולחן השבת ארשת אחרת; באווירה הנינוחה והביתית-משפחתית השתפך מפיו נהר של סיפורים, חוויות, עדויות, ניתוחי מחשבה, פיסות היסטוריה חב"דית, תיאורים ציוריים מדמויות הוד של דורות קודמים, הארות התבוננות ועוד מהטוב הזה. נראה היה בעליל שבעיתים אלו השתוקק רֶבּ-יואל להעביר כאב לבניו את סודות צור מחצבתו השורשית, מבקש לשתף ביין המשומר בכוח זכרונו הידוע את מעגל תלמידי התמימים הקרובים אליו ביותר.

זמני האיכות בהם הסבו קומץ מתלמידיו-כבניו של רֶבּ-יואל סביב שולחן השבת שלו, הם בלתי נשכחים עבורם; בגעגועים ובערגה מתרפקים חברי אותם משמרות על שעות עונג אלה, בהן זכו לחוות ולקלוט אל קרבם מרגליות חכמה ואמרי שפר שקלחו מפיו בקלילות בפתיחות וברוך.

"שמענו מרֶבּ-יואל" מכיל פרוסה נשגבה ונדירה מאותם סיפורים, מסרים והשפע החסידי ששפע מרֶבּ-יואל באותן הזדמנויות שבתיות, מאת אחד משומעי לקחו שזכה להשתתף בסעודות בלתי נשכחות אלה, כפי שהשכיל לתעד ולהעלות על הכתב תכף ביציאת השבת.